אי שם ב2017 ישבתי לקפה עם אלון גרבוז, מנהל סינמטק תל אביב האגדי שסיים אחרי שנים רבות את תפקידו. אני בדיוק התמניתי להיות אחראית תיק הסינמטק בב"ש ובמסגרת התפקיד טיילתי ברחבי הארץ ללמוד מודלים שונים של סינמטקים והתמודדתי עם טבלאות תקציב ארוכות מדי, או במילים אחרות, חרדת האקסלים שלי (אף מקום לא צריך להכיל כל כך הרבה ריבועים!) אלון היה מקסים ממש ואפילו הגיע לפגישות חיזוק בעיריית ב"ש, ואני הייתי בשנה המשוגעת שבה קיבלתי תקציב של רבע מיליון (!) לעשות את הפסטיבל ששנתיים גייסתי אליו כסף ובמקביל עשיתי סרט, שניהם בפעם הראשונה בחיי. מה שנקרא יצירה VS יזמות ראש בראש עד המוות. אז חשבתי שהצלחתי להחזיק את שניהם באוויר בלי ששום דבר יקרוס אבל בסוף אני קצת קרסתי, ולמדתי שיש דבר כזה סדר עדיפויות והגיע הזמן שאשתמש בו.
ואז הגיע הקפה הזה עם אלון ואני לרגע עצרתי הכל ושאלתי אותו, "אתה חושב שאפשר לנהל סינמטק ולעשות סרטים ביחד?" עכשיו אלון כבר אמרתי מקסים, רואה מולו בחורה חדורת מוטיבציה שמאוד מאוד רוצה לשמוע "כן", נורא. אז הוא ניסה לתת תשובה שתכיל את האפשרות ל"כן" על אף שבדיעבד היו שם כמה "אבל" בין השורות שרמזו לי על הסיכוי שזה באמת יתאפשר. בקיצור למדתי על בשרי, על קיבתי, על הזוגיות הטרייה שלא ברור איך שרדה את זה (והיום אנחנו כבר נשואים), שחייב לבחור, בין שני הכוחות האלו. מאז עברו חמש שנים, ובחרתי מה שידעתי כבר אז – שקודם כל אני עושה קולנוע, זה האבנים הגדולות שלי, ורק אז את כל השאר.
בערך לפני שנה אישה חכמה שאלה אותי "ומה אם היו נותנים לך את כל מה שאת צריכה בשביל רק לכתוב כל היום, היית מאושרת?" אז נחתה בי ההבנה שלא, לכתוב זה כיף אבל אני לא יכולה רק לכתוב, אני אוהבת אנשים וליזום ולהרצות וזה חייב לבוא יחד, זה גם הופך אותי לכותבת טובה יותר.
ואז פנו אליי בהצעה לנהל אמנותית את סדרת הסינמטק. פחדתי. כל כך פחדתי לאבד שוב את האיזון, לשכוח את היצירה כמו שקרה לי כבר בעבר. אז ביקשתי לחשוב. וחשבתי. המון. ואז הבנתי שהיצירה שלי היום כבר כל כך מרכזית בחיים שלי, שאני לא צריכה לפחד עוד שמשהו יערער את זה. כי אולי זה מספיק חזק. ואז פחדתי שוב. ועוד קצת. והשבתי בחיוב (אחרי שהבטיחו לי שלא יהיה שום אקסל בתמונה).
אז אתם מוזמנים לפגוש אותי בהקרנות של הסרטים שלי, בהרצאות ובסדרת הסינמטק שאני מנהלת כבר מספר שנים באהבה רבה.
ואני, אני מנסה להניף את מספר הכדורים המדוייק באוויר, ככה שאף אחד מאיתנו לא יפול, וכולנו נהיה מרוצים.