אני לא יודעת איפה בדיוק זה התחיל ומי גרם לזה. אבל כולנו נולדנו עם כנפיים. לא כאלה שרואים אבל ללא ספק כאלה שמאפשרות לנו לעוף. גבוה ככל שנחלום. אבל איפשהוא בדרך הכנפיים האלה נקצצו. אני רואה את זה אצל חברים טובים. אצל קולגות. אני רואה את זה בעצמי.
זה תמיד הולך מיש כנפיים לאין. אף פעם לא להפך. וזה תמיד מתחיל מכנפי ענק בילדות שמאפשרות לך לעוף לאן שרק תרצה, ואז קיצוץ כרוני שהן עוברות עד שלא נשאר עם מה לעוף.
תינוק שנולד לא רואה גבולות. הוא לומד אותם. מהגבול של המיטה בשביל לא ליפול ועד הגבול של מתי אסור להתנהג ככה בציבור ומה אסור להגיד. וככה אנחנו למדים מגיל אפס מה אסור. אסור. לא. לא. אל תיגע בזה. זה מסוכן. איכס אל תרים את זה. וזה ממשיך לבית הספר או בשמו המלא "קוצץ הכנפיים הגדול בעולם". מתמטיקה הכי חשוב. קולנוע זה לא מקצוע. ואל תציע את זה אתה תעשה לעצמך פאדיחות. אל תרים את הקול שלא יחשבו שאתה. שלא יגידו. שלא יצחקו.
רוב האנשים שמגיעים לגיל 30 כבר חסרי כנפיים לחלוטין. הם כל כך עמוק בידיעה של כל החלומות שלא יוגשמו שמביך אותם אפילו להגיד אותם בקול רם. יש לי חברים שמסוגלים לעוף לעננים, אבל הם פשוט לא מודעים לכנפיים שלהם.
אבל הנה החדשות הטובות. הכנפיים תמיד שם. אף אחד לא באמת יכול לקצוץ לך אותם. אבל יכולים לגרום לך להאמין שהן קצוצות. שאי אפשר לעוף. שלעוף זה למעופפים. מכירים את הסיפור על הפילים בתאילנד? כשגור נולד קושרים לו את הרגל בחבל והוא לא יכול לברוח, ואז כשהוא גדל הוא יכול לקרוע תיאורטית את החבל. אבל הוא כבר קצוץ כנפיים. למד מינקות שהחבל הזה ישאיר אותו כבול לעד. וכך יוצא שפיל שיכול לשלוט בגורלו בהנפת רגל נותר עבד כל חייו. כי שברו לו את האמונה. ולא משנה כמה גדול וחזק הוא. אם הוא מאמין שהוא לא יכול. הוא אפילו לא ינסה. גם אנחנו.
כשאנשים נרשמו לסדנה שלי "החיים כסרט" אחת המחמאות הכי גדולות שקיבלתי מהם היתה שלימדתי אותם "לעוף על עצמם". הסדנה שואלת "אם החיים שלך היו פוסטר של סרט, איך הוא היה נראה?" האם היית בתוכו? הוא היה מצולם בחושך או באור? בפנים או בחוץ? אלה לא היו סתם שאלות. זה הוביל לצילומים של הפוסטרים של המשתתפים ממש כמו בסרט.
והיה דבר מעניין שחזר על עצמו אצל הרבה ממשתתפי הסדנה. מנוער ועד פנסיונרים, הם לא רצו בהתחלה להיראות בתוכו, בתוך הפוסטר של החיים שלהם. ואז במהלך הסדנה הם עברו תהליך שבו הם אמרו "אוקיי אני אהיה בקטן, מאחור, בצד". וכשהגענו לצלם בסוף הרבה מהם סיימו כשהם שם במרכז, "עפים על עצמם".
זו שאלה ששואלים אותי הרבה, אם החיים שלי היו פוסטר של סרט איך הוא היה נראה. ובכל תקופה יש לי תשובה אחרת כי גם אני משתנה ומתפתחת כמו הגיבורים בסרטים. אבל משהו אחד תמיד הקשה עליי. הידיעה שאני לא מאפשרת לעצמי לעוף על עצמי כמו שאני מאפשרת להם. ואיך אתה מלמד משהו מבלי ליישם אותו בעצמך. אז לאחרונה אני מנסה ליישם את זה. לעשות מה שאני אוהבת. לא לעשות מה שאני לא אוהבת. לזכור שיש לי כנפיים גדולות שרוצות להגיע הכי רחוק. לעוף על עצמי.
אז אם החיים שלכם היו פוסטר של סרט, איך הוא היה נראה?
בתמונה: הפוסטר של תמר, אחת המשתתפות הנהדרות של הסדנה.